top of page

סיכום פרויקט #365 תמונות

Updated: May 14

29 לינואר 2024

וואו... זהו!

יושב ומסתכל על הפסיפס שנוצר לו יום אחרי יום, תמונה אחרי תמונה, ועדיין מתקשה לעכל…




אשכרה, אתגר תמונה יומית, במצלמה המקצועית (לא טלפון), כולל עריכה באותו יום, כולל פרסום באותו יום.

כל יום במשך 365 יום רצופים. בלי לפספס יום אחד. בלי לעצור ובלי לוותר.


סלחו לי אם אני מרים פה לעצמי קצת בחוסר בושה - אבל וואו! מנופח פה מגאווה ומרגיש בר מזל שהדבר הזה אשכרה הצליח לי!

הסתכלתי מתוך סקרנות, כמה תמונות יש לי בקטלוג המלא מ30.01.2023 ועד היום 29.01.2024

ומסתבר שבלייטרום (תוכנת העריכה וניהול הקטלוג שלי) יש לי כ-75 אלף קליקים!

75 אלףף תמונות!! בשנה אחת!! שמתוכן נבחרה אחת לכל יום. הזייה…




אז מה בעצם היה הפרויקט הזה?


מטרת הפרויקט

הרעיון לפרויקט הוא למעשה רעיון וותיק למדי, ומוכר היטב בין צלמים.

מעין פנטזיה שרוב הצלמים חולמים או לפחות חושבים עליה, וחלקם מצליחים גם לממש.

כל צלם שיוצא לדרך הזו - מממש את האתגר בתנאים שונים ותחת "חוקים" אחרים שהוא עצמו קובע.

ואין כאן נכון או לא נכון. רק מה שמתאים לצלם עצמו.

הרעיון אצלי נולד לפני מספר שנים, אבל לא הרגשתי שאני מוכן למשימה כזו, ודווקא בקורונה, כשחזרתי לצלם הרבה, הבנתי שאני באמת רוצה לעשות משהו כזה בעצמי.

בסוף 2022 - כשישבתי עם עצמי על יעדים לשנת 2023, פתאום הבליח לי הרעיון של "זהו, הגיע הזמן לאתגר".

פתאום היה לי נורא ברור שאני רוצה לעשות את הפרויקט הזה ושיש לי את הכלים הטכניים, הידע והמוכנות הנפשית לביצוע.

לפרויקט היה אפשר להלביש מיליון משימות ומטרות נוספות, כמו קידום עסקי, נוכחות ברשתות חברתיות, איסוף לייקים, השגת פרויקטים לעבודות צילום ומה לא (ואולי חלקית גם אלה הושגו).

אבל בשורה התחתונה - רציתי את הפרויקט הזה לעצמי. ורציתי את הפרויקט הזה בשבילי.

בדיעבד - זה כנראה היה הגורם הכי חשוב להצלחת הפרויקט והשלמתו.


תכנון מקדים

למרות מראהו התמים, פרויקט כזה הוא מורכב מאין כמוהו.

למעשה הייתי צריך לחשוב על דרך - להיות עם מצלמה מקצועית גדולה וכבדה (או במקרה שלי שתיים כאלו), מדי יום, באיזושהי סיטואציה ששווה צילום, במשך שנה שלמה.

החיים שלי לא סובבים רק סביב צילום, אני אבא, בעל, עובד במשרה מלאה, מתחרה במירוצי קארטינג, עושה ספורט, ומתעסק בעוד מליון תחביבים ועיסוקים שממלאים את היום שלי עד תום.

מה שאומר - שלא יכלתי לשים את החיים על 'פאוזה' למשך שנה רק בשביל לממש את האתגר הזה.


כבר בשלב המחשבה על הפרויקט - חשבתי מה יכול להשתבש, איזה אירועים גדולים לאורך השנה אני יכול לפגוש, שיציבו אותי במצב שאין לי איך לקחת איתי מצלמה, או לפטופ, או שלא יהיה לי זמן לצלם במסגרת יממה שלמה, או כל מקרה-קצה אחר שנשמע הזוי ולא סביר בתווך זמן מיידי, אבל לגמרי בר התממשות על פני שנה שלמה.

לפעמים אתה פשוט לא יודע מה אתה לא יודע.


קביעת 'קווים מנחים' במקום חוקים נוקשים

אחד הדברים שהבנתי מראש - זה שאסור לי לקבוע חוקים נוקשים מדי.

אני לא יכול להגביל את עצמי בשום דבר שהוא לא המינימום הנדרש.

  • זה אומר שכל נושא צילום הולך.

  • זה אומר שכל שעת צילום הולכת.

  • זה אומר שאין נושאים שבועיים ואין תת-אתגרים חודשיים או עונתיים.

  • וזה אומר שאפילו עצם הצילום במצלמה מקצועית - היה תנאי רך ולא קשיח לחלוטין. כי לגמרי היה יכול לקרות מצב שלא הייתה לי גישה למצלמה מסיבה כלשהי. אבל הייתי נחוש בדעתי לצלם הכל עם המצלמה המקצועית, אם רק הדבר יתאפשר.

  • זה גם אומר שפרסום התמונה היומית - חייב להישאר תהליך פשוט ומהיר ככל האפשר. לא פרסום בעשרות קבוצות צילום שונות, לא פרסום במספר פלטפורמות ורשתות חברתיות שונות, לא סטורי, לא רילז… כלום. KISS קלאסי. משהו בר ביצוע בצורה פשוטה, כזו שלא יגרום לי לוותר בגלל המורכבות והתסכול בתפעול מערכות.

  • קבעתי גם - שכל תמונה שאעלה, בהכרח צריכה לעבור לפחות עריכה בסיסית של תיקוני צבע, גוונים וכו'. הייתי מוכן גם למצב של עריכה בטלפון הנייד, אבל רוב התהליך היה יותר מהוקצע במחשב נייח או נייד.

  • קבעתי גם - שלא משנה כמה תמונות אצלם ביום אחד, אני רוצה להעלות רק תמונה אחת. לא 2 לא 5 לא 10, רק אחת. אפילו אם בפועל צילמתי אלפיים תמונות או יותר באותו יום (והיו ימים כאלה). התנאי האחרון לבדו - הפך את מלאכת הבחירה לקשה בטירוף ופשוטה בטירוף בו זמנית.


יציאה מאזור הנוחות וגמישות מחשבתית

את התמונות הראשונות, התחלתי לצלם באותו שטאנץ רגיל שהכרתי. זריחה פה, שקיעה שם, תמונה במסלול המירוצים, ועוד דברים סטנדרטיים… ואז פתאום נתקעתי בבית, עם הילדות, בלי אפשרות לצאת לצלם, ועם הזמן פועל נגדי… במצב רגיל, הייתי מוותר.

אבל כאן נדרשתי לקצת יצירתיות ויציאה מהמסגרת הרגילה.

נאלצתי להתחיל לחפש אובייקטים של צילום בתוך הבית, והתחלתי לייצר פריימים של מוצרים, של צילומי סטודיו, לארגן תאורה מאולתרת, לסדר חפצים לכדי קומפוזיציה… דברים שלא עשיתי אף פעם קודם.

יכלתי לנסות לצלם סתם איזה נוף משעמם מהחלון ולקרוא לזה "תמונה יומית" - אבל זה לא עמד בציפיות העצמיות שלי, והחלטתי להשקיע ולהתגמש קצת יותר.

הבנתי שאם אני רוצה להמשיך באתגר הזה - אני צריך להיות מוכן לייצר תמונות שלא ייצרתי אף פעם בעבר, להסתכל על העולם סביבי כאובייקט צילום אחד ענק, שרק צריך למצוא בו את הפינה המעניינת ביותר. כל יום.

בין האתגרים הבולטים שנתקלתי בהם - היה בתחילת מלחמת "חרבות ברזל" (07.10.2023) שהכתה בעם שלנו כרעם ביום בהיר.

כשכל כך הרבה צלמים הניחו את המצלמה בארון, מצאתי את עצמי בדילמה - כיצד להמשיך לצלם ועם זאת לתת ביטוי לכאב העצום שאחז בכולנו בבת אחת. אפשר לראות את העבודות שלי בתחילת המלחמה, ואת הניסיון הנואש-כמעט למצוא דרך לצלם בתקופה שבה הגרון חנוק מכאב ועדיין צריך להתבטא בצורה הולמת וראוייה. לדעתי 16 יום של יצירה אחרת ושונה מאוד מכל מה שעשיתי עד היום.



גמישות לו"ז

עוד דבר שהבנתי - זה שבלו"ז מתמשך על פני שנה, לא יהיה "שעת צילום" רגילה וקבועה ביום.

ואפילו שהלו"ז שלי יחסית מסודר ומאורגן, עדיין - לא תמיד הכל תלוי בי, ואני בוודאות אצטרך לתכנן את הצילומים לתוך כיסים של זמן שייווצרו לי לאורך היום. ואם אני יודע שיהיו לי 30 שעות רצופות של חוסר גישה למחשב/מצלמה (לדוגמא במהלך טיסה ארוכה) - אני אצטרך לתכנן את התמונה של היום הראשון לשעה מוקדמת בבוקר של היום היממה הראשונה, ואת התמונה השניה של היום השני לשעה מאוחרת בערב של היממה השניה.

או אם הלו"ז לוחץ מכל הכיוונים ואין דקה פנויה - צריך למצוא 30 שניות, ולהיות עם המצלמה בשלוף ברגע אחד קצר, לצלם את מה שיש לצלם, ולרוץ הלאה לשאר היום. לדוגמא - באמצע מירוץ קארטינג, שבו אני גם אחראי הלוגיסטיקה, גם המכונאי, גם נהג המירוץ, וגם, בין המקצים צלם ל50 שניות.

הזיה שזה היה ככה עכשיו שאני חושב על זה…


(אמצע יום מירוץ, עבודה על קארט, מקצי נהיגה, ובין לבין היה צריך לשלב תמונה יומית בתוך שתי יממות של אימונים ומירוצים - תודה מיוחדת למעיין אפרים על התמונה מאחורי הקלעים)


היכולת להתפשר

הבנתי גם מאוד מוקדם - שפרפקציוניזם לא יעבוד כאן.

תשאלו כל צלם וותיק - והוא יגיד לכם איזה אחוז מהתמונות שלו הוא פוסל על בסיס יומי.

הפרפקציוניסט שבי תמיד מאיים להרים את ראשו ולחרב כל סיכוי לייצר משהו בינוני - גם במחיר של לא לייצר שום דבר. פעם שמעתי משפט:

"I'm a recovering perfectionist"

ואני לגמרי מתחבר לתפיסה הזו.


הגדרתי לעצמי, שמתוך 365 התמונות - בוודאות יהיו ימים שלא יהיה לי כוח, זמן, יכולת, בריאות, מוטיבציה או מוזה - לייצר "תמונה של תערוכה".

ואלה יהיו התמונות-שבין-התמונות.

הפריימים שממלאים את החלל בין היצירות האמיתיות.

ועדיין - התמונות יהיו בסטנדרט גבוה, ותשומת לב מירבית לפרטים.

אבל מה לעשות - בוודאות יהיו ימים שאין זמן לצאת לטיול צילום בחוף הים או בהרים, ורק צריך לצלם משהו בחדר או בסלון. וגם זה בסדר.


שבריריות הפרויקט

מי שעוקב אחרי הפרויקט הזה מתחילתו, או קרא את הפוסט שלי בפייסבוק מה18 לינואר 2024 , יודע שלמעשה האתגר הזה הושלם רק בניסיון השני שלו.

הניסיון הראשון נמשך 18 יום בלבד, ונעצר עם מותה של מלכה, חמותי היקרה, זכרונה לברכה, כשהרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך לצלם תוך כדי האבל. באותו יום, הייתי בבוקר עם חבר טוב בסשן צילומים בהרים, ובערב לא הצלחתי אפילו להסתכל או לפתוח את התמונות. לא כל שכן לפרסם אחת מהן.

את הגלריה של הניסיון הראשון ניתן לראות בקישור כאן.



ואז כשחזרתי ב30 לינואר 2023 לניסיון שני - חזרתי הרבה יותר חזק, ונחוש לא לעצור יותר ויהי מה.

אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד.

לאורך השנה הזו, היו לי שתי טיסות לחו"ל עם משפחה וחברים, היה לי קמפינג משפחתי של 3 ימים בטבע, היתה לי סדנת צילום באורך יממה אל תוך הלילה במדבר, היו ערבי חג, היו ימי הולדת, היו רצפים של 48 שעות של מירוצים ותחרויות, היו שהיות ארוכות מחוץ לבית, היו לוויות, היו חתונות, היו מחלות, היו מסיבות, היו ימי עבודה ארוכים, היו תקלות במצלמה, היו אזורים ללא קליטה, וכמובן הייתה ועדיין ישנה את המלחמה הארורה…

כמות הפעמים שמשהו יכל להשתבש ברגע האחרון, כמות הפעמים שהגעתי לקליק של פרסום התמונה דקות ספורות לפני חלוף שעת החצות, וכמות הפעמים שהרגשתי חנוק לחלוטין עם אפס אנרגיה לפרסם את התמונה - כל אלו גרמו לי להבין כמה הפרויקט הזה היה שברירי לכל אורכו, וכמה למרות ההתמדה וההשקעה, איזה מזל ליווה אותי לאורך כל השנה הזו.


הודיה

תרגול ההודיה מהווה חלק מובנה בסדר היום שלי, מזה שנים.

חלק מהדברים שאני כותב ביומן כל בוקר או ערב, זה 2-3 דברים שאני מודה עליהם באותו יום.

נסו את זה - ואני מבטיח שהעולם שלכם יהפוך ליפה ומלא יותר תוך ימים בודדים. בהתחייבות.

אז הזמן כאן הוא להודות:

  • קודם כל תודה ענקית לאשתי ולבנות שלי, שתמכו בי לאורך השנה הזו ועזרו לי לממש את הפרויקט ועודדו אותי לאורך הדרך!

  • תודה ענקית לכל מי שעקב אחרי הפרויקט, עשה לייק מידי יום (אתם יודעים מי אתם!), כתב תגובה, פירגן, דיבר איתי במציאות, עודד, הציע רעיונות, התקשר לספר על פוטנציאל לתמונה, עזר לי עם הלוגיסטיקה, ובכלל תמך בי לאורך השנה האחרונה! היו כמה אנשים שליוו אותי בפייסבוק כל יום - ותמיד שמו לייק לתמונה - ואני באמת רוצה להגיד להם תודה מיוחדת! זה לא מובן מאליו וכיף לראות פידבק קבוע!

  • בנוסף - אני רוצה להגיד תודה על הזכות לחיות בעידן שבו פרויקט כזה בכלל יכול להתממש. זה אולי נראה פשוט - אבל כדי שכל החלקים יתחברו ויפעלו, צריך שיהיה לנו דברים כמו אינטרנט יציב, גישה למחשב חזק, גישה לחשמל, גישה לאחסון מידע, גישה קבועה לרשת, תקשורת סלולארית, יכולת להתחבר מכל מקום בעולם, וגם היכולת הפיזית לאחוז במצלמה ובמחשב מדי יום וכמובן הזמן ביום להשקיע בזה. במיוחד בתקופה ההזויה שנקלענו אליה מאז אוקטובר - כל אלו כל כך לא מובנים מאליהם.

  • ועצם זה שהתאפשר לי לעסוק בפרויקט הזה - זו זכות עצומה ולא מובנת מאליה.


בלי טיפה של ציניות וממש מעומק הלב - אני מרגיש באמת בר מזל על כל מה שיש לי, על כל ההזדמנויות שפוגשות אותי ועל כל האנשים שמקיפים אותי.

תודה!


מה הלאה

הרבה חברים שאלו אותי מה הלאה… והאמת 2024 הייתה השנה הראשונה שלא ממש ישבתי לכתוב בה יעדים ומטרות. חלקית בגלל שחלק מהיעדים אני מושך מ2023, וחלקית כי אני רוצה לשמור על ראש פתוח ולגלות מה טומן בחובו יום.

יש לי כל מיני יעדים ומטרות יצירתיות בראש, חלקן בתהליכי הבשלה המון זמן, חלקם כבר בתהליכי יצירה והרצה,

מה שבטוח - צילום ימשיך ללוות אותי, אבל כנראה בקצב קצת יותר רגוע, ופחות מחייב ממה שהוא ליווה אותי ב2023.

כמות התמונות שצילמתי ב2023, יכולה להספיק לפרסום תמונות יומיות לעוד מספר שנים קדימה. אבל אני כמובן ארצה לייצר ולצלם גם תמונות חדשות.

השנה - הרגשתי פעם ראשונה, שהצילום הפך אצלי מתחביב כיפי, לביטוי עצמי ושפה אומנותית נוספת של ממש.

למדתי לבטא את מה שאני מרגיש, דרך התמונות, דרך העריכה ואפילו דרך בחירת הצבעים והגוונים.

לא פעם - תמונה שאולי נראתה פחות מושכת, או פחות "אינסטגרמית" נועדה להיות כזו, כדי לבטא את הרגש שהרגשתי בשעת הצילום או בשעת העריכה.

אני מרגיש שלמדתי המון בשנה הזו, והפכתי לצלם הרבה יותר שלם.

ואם הצלחתי לשמח אפילו אדם אחד מדי יום בתמונות שלי - מבחינתי עשיתי את שלי השנה!

תודה לכם שוב, ובמיוחד למי שהצליח להגיע עד לכאן

ניפגש בפריים הבא :)



13 views0 comments

Comments


bottom of page